חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים

Transkript

1 372 אוריאל פרנק חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים מימי חז"ל ועד הדורות האחרונים אנו מוצאים טהרנים דווקנים המבקרים כל סטייה מהעברית המופתית ושואפים לדבוק בלשון הקודש העתיקה שבמקרא. מנגד הולכים רבים בדרך החידושים והשיפורים, הגיוונים והשינויים, תוך מתן לגיטימציה להתפתחות טבעית של לשון חיה. דרך זו מ כ ירה בריבוי פניה של העברית: לשון תורה לחוד, לשון חז"ל לחוד ולשון כל דור ודור לחוד. בהן המאמר דן בהיבטים שונים של תיקון שגיאות וטעויות בדיבור ובכתיבה, ובשאלת היחס שיש לתת לצורות יחידאיות בקביעת תקן לשוני אחיד ומחייב. בניגוד לקולות ליברליים המבטלים כליל את הצורך במסגרת חוקית ובכללי לשון ובניגוד למפריזים בחומרות לשוניות שאין כל הציבור יכול לעמוד מנסה כותב המאמר ללכת ב"דרך האמצע": לברור היטב את הטעויות הלשוניות ולהבחין בין שיבושים גמורים שיש לתקנם, לבין "איסורי לשון" ו"הידורי לשון" שאפשר וכדאי לגלות בהם גמישות לשונית. לשם הדגמת הנושא נידונו ארבע עשרה סוגיות מתחומים שונים בלשון שהעולם סבור שהמקל בהן פורץ גדר ואין לו חלק בכרם העברית. מעיון נוסף מתברר שהאמת הלשונית מורכבת יותר, ואולי במקום לקדש מלחמה ב"טועים" אלה יש להפנות את משאבי החינוך הלשוני לנושאים חשובים יותר, ברורים יותר, מועילים יותר ואהובים יותר. בהגיע מורה לסוגיות אלו יש כאן הזדמנות פז לפתוח את אפיקי הדעת של התלמידים ולהגביר את המודעות למורכבות השפה על רבדיה וגלגוליה. יסוד מאמר זה בהרצאה "על המהדרין ועל המחמירים" שנשאתי במסגרת יום עיון "תורה ולשון בצ ה ר י יום" במצפ ה יריחו בחנוכה התשע"א. תודותיי לפרופ' ר' יוחנן ברויאר, לר' יואל קטן וליועצים הנוספים שסייעו בידי ללבן נושאים אלה. * מים מדלי ו, )הלשון העברית בהקשריה(, תשע"א תשע"ב

2 אוריאל פרנק 372 מבוא "אין להיתפס לחומרות שאין בהן ממש", אמר חוקר הלשון יצחק אבינרי 1 במאמר זה ברצוני לעסוק בכמה "חומרות" מתחומים בספרו "יד הלשון". שונים בלשון, ולתהות על קנקנן. כמו בכל תחום בחיים, בפסיקה בענייני לשון יש לנהוג בתבונה ובזהירות ובשיקול הדעת. כמו בכל דיון בעל השלכות מעשיות להחמיר או להקל גם בתחום זה אין להתעלם מנטייתו האישית של כל אדם. יש מי שמעדיף את דרך החומרות, בבחינת "מה שבטוח בטוח", ויש מי שנפשו קצה בחומרות קלוקלות, ו"כוח דהתירא" עדיף בעיניו )בבלי, ביצה ב, ע"ב(. מקבלי ההחלטות עליהם לשקול עוד כמה חששות: מצד אחד "אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה" )בבלי, הוריות ג, ע"ב(, ו"כל המחמיר, עליו ראיה ללמד" )ידים ד, ג(; ומצד שני, "כל קולא צריכה בדיקה" )מסילת ישרים, פרק ו(, ויש להימנע מ"קולא גדולה מדי, שאין הציבור יכול לעמוד בה". לפיכך, יש לדון לגופה של כל "חומרה" לשונית האם יש ממש בקביעה המחמירה המקובלת והאם אכן טועים המקלים. נוסף לכך, במקרה שהדעת נותנת להחמיר יש לברר עד כמה להחמיר: האם מדובר בשיבוש גמור שיש להוקיעו ולבערו מן העולם, או שיש למקלים על מה שיסמוכו ו"מנהג מבטל הלכה". "אני מאמין" נוסף על היותי מורה ללשון במקצועי, אני )משתדל להיות( יהודי שומר מצוות באוהלי וגם בצאתי. פתיחת שערי לשון הקודש לתלמידיי כבסיס הכרחי להמשך חיים יהודיים שלמים של לימוד תורה וקיום מצוות, חשובה למשל, בביקורתו על שוללי "ה ז ו" )אבינרי, תשכ"ה, עמ' 263(. אגב, על טענות יצחק אבינרי כנגד שוללי "ז ו" )בשורוק( חזר ד"ר חיים א' כהן ביתר הרחבה )כהן, תשס"ט, עמ' 23 26(. 1

3 372 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים 2 ומהוראת חומר הלימודים בעיניי לא פחות מהנחלת הלשון העברית לתלמידיי למען יצליחו במבחן הבגרות. המלמד לשון עברית לתלמידים שומרי מצוות נתקל בחומרות לשוניות הנוגעות לא רק לבחינה העיונית, אלא גם להלכה ולמעשה בחיי היום יום. למשל, תלמידים שי צאו בראש חודש ניסן משיעור לשון בנושא ההתאמה הדקדוקית במין ובמספר עלולים להתקשות בנוסח ברכת האילנות: "אילנות טובות" ]במקום "טובים"[, שהרי הוא צירוף "שגוי"! כך גם בבואם לומר את סדר פיטום הקטורת לפני תפילת מנחה, הם אמורים לתמוה על שורה בסידור שכביכול איננה תקנית: "אחת ]במקום "אחד"[ מכל סממניה" )= סממני הקטורת(. לפיכך, בהקניית כללי הלשון יש להבחין בין הלשון העתיקה המתגלה בעת קריאת טקסטים עתיקים )לשון מקרא, לשון חז"ל, לשון התפילה והברכות(, לבין קביעת ת ק ן לדיבור ולכתיבה בעברית החדשה לכתחילה ובדיעבד. כמורה ללשון מחויב אני לאמץ כל חומרה לשונית שנקבעה בתכנית הלימודים העדכנית ולחנך את תלמידיי לאורה, אך כמי שחשובה לו המסורת היהודית, ובכלל זה מסורות הלשון העברית, סבורני שיש למע ט בחומרות יתרות. בה ימנעות מחומרות יתרות אין מגמתי לערער את יסודות הלשון העברית או לעודד הפקר ות לשונית, כי אם הפכו של דבר: למ זע ר התנגשויות דקדקניות וחיכוכים קטנוניים העלולים להחליש ולצמצם את ידיעת הלשון של תלמידינו, מצד אחד; ולהתרכז בעיקר, לח ב ב את לשוננו על תלמידינו ולהדביקם באש אהבתה, להרחיב ולהעמיק את ידיעותיהם באוצרותיה ולמ ק ד את מאמצינו בשימור לשוננו ובטיהורה מפסולת ודא ית, שינוי המונח מ"לשון הקודש" ל"לשון העברית" נועד לחדד את שתי פניה של הלשון, לקודש ולחולין, אך הלשון היא אחת, גם אם משופעת היא ברבדים )ראו פרנק, תשס"ט, עמ' 32, הערה 3(. אין חלק י עם המפרידים בין שתי לשונות אלה )עד כדי הגדרת העברית החדשה כלשון אחרת, "ישראלית"(, אך טובה רבה וברכה גדולה יש לנו מעצם קיומה של שיטה קיצונית זו המגבירה את המ ודע ות לחובתנו להתמודד עם המורכבויות שיש בשימוש חי בלשון עתיקה מרובת רבדים, ניבים ומסורות. תקוותי שמאמר זה יתרום מעט להתמודדות זו. 2

4 אוריאל פרנק 376 מצד שני. הואיל ו"תפסת מרובה לא תפסת", מוטב לנו להקפיד רק על הטעויות הוודאיות ולהקל במסופקות. את מי שחושש מפגיעה בפרנסת המורים או דואג מפני חוסר התעסוקה שלהם, אפשר להרגיע: בעטיים של הרגלי הצ'אט והמסרור האלקטרוניים בשנים האחרונות, הפסולת הלשונית הוודאית רבה והולכת. וידוי אישי בילדותי שתיתי בצמא הנחיות לתיקון הלשון מפי מדקדקים ומפי פוסקי הלכה. 3 תיקוניהם בלשון הדיבור ובלשון התפילה התיישבו על דעתי, והם תאמו את ידיעותיי המעטות במקצוע הלשון שקניתי בשתים עשרה שנות לימודיי. לדוגמה, הערה דקדוקית של בעל ספר חסידים, שהובאה בספרי 4 שאין לומר בסדר הקדושה בשבת "כדבר ה אמ ור" הפסיקה האחרונים, בסגול כי אם: "ה אמור" בקמץ שבתה את ל בי, והתיישבה עם כללי ניקוד אותיות השימוש שלמדתי לקראת בחינת הבגרות. לפיכך, דנתי לחובה את ה חזנים ה אומרים מבלי דעת "ה אמ ור". כיוצא בו, ש שתי לתק ן בהתלהבות נעורים את לשון ברכת "ש ה כל נ הי ה ב דב רו ", שהייתה שגורה בפי, ל"נ הי ה" בסגול, כמתבקש לפי הכלל הדקדוקי )כמבואר להלן(, וכמודפס בסידור 5 רינת ישראל שהתחבב עליי מנעוריי. לאחר שהרחבתי מעט יותר את ידיעותיי בלשון העברית נוכחתי לראות את הפערים הקיימים בין הידע הלשוני העדכני לבין מה שמלמדים בבית 6 הספר. עוד ועוד "הלכות לשוניות" התבררו כמבוססות על פירורי דקדוק 7 בזכות עיון מעמיק יותר למדתי להעריך ועל סגידה עיוורת לכללי לשון. דוגמת ספר "ודייק" )בהט ורון, תשכ"ה( ודוגמת סדרת קלטות של הרב מאיר מאזוז על דקדוקים בתפילה. מגן אברהם, אורח חיים, סימן קכה, ס"ק א; משנה ברורה, ס"ק ב, ועוד. לימים נוכחתי לראות עד כמה סידור זה "תוקן" על פי כללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר. בדרך כלל, דקדוק לשון המקרא בלבד. שבטעות נתפסים כחוקי בריאת השפה, ולא כניסיונות אנושיים לתאר את המציאות הלשונית המורכבת

5 377 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים יותר מסורות ומנהגים בלשון )וכדברי הרב חיד"א שלהלן(, גם אם במבט ראשון נראה שאין להם שחר. כיום, אם יחרה אפו של שכנ י על שגיאות החזן ועל בורותו במוסכמות הדקדוק, אשתדל להרגיעו, להשיב אפו ממנו, ולהסביר לו על מה הוטבעו 8 בכמה דברים החזרתי עטרת מנהגי אדני שגיאותיו, ולפעמים גם להצדיקו. הראשון ליושנו, כשהשתכנעתי כי נחפזתי בילדותי לנטות אחר טענות 9 כדברים האלה כתב חוקר הלשון אבא בנדויד )תשכ"ז(: "ככל דקדוקיות. שבלשן עברי לומד יותר את שפתו ואת בעיותיה, כך סגידתו לשיטות החדישות, שהן באופנה בבלשנות, פוחתת והולכת, ודעותיו הבלשניות נעשות 'מתקדמות' פחות" )עמ' 206(. בטרם ניגש לגופן של חומרות, נקדים דברי רקע על תיקון שגיאות בלשון העברית. לתולדות פולמוס היחס לעברית בתר מקראית את הפרק שהקדיש ל"חומרות יתרות" פותח יצחק אבינרי )תשכ"ה( כך: הוקעת מומים בלשון פייטנים וסופרים לא מצאנו אלא מימי הביניים ואילך. אמנם, עניני לשון בכלל יש גם בתלמוד, בהם דברי דרוש ובהם גם עיוני דקדוק ודיוק בלשון, אך בת קון שגיאות לא הוחל אלא דורות מעטים לפני רש"י )עמ' 232(. לפי דבריו, הוחל בתיקון שגיאות לשוניות בשלהי תקופת הגאונים. אך לפי המובא בתלמוד הבבלי, ראשיתה של תופעה זו כבר בימי התנאים והאמוראים. מדברי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי )ברכות נ, ע"א( ניתן ללמוד על קיומם של מתקני שגיאות בלשון, שזכו לתואר "נקדנין", או בנוסח מחמיא פחות: "נקרנין". כך שנינו בהלכות ברכת הזימון: "בין שאמר 'ב רכ ו' בין שאמר 'נבר ך' אין תופסין אותו על כך; והנקדנין תופסין אותו על כך". וכתב בעל תוספות הרא"ש: בעניין "ה אמ ור" ראו סידור ר' שבתי סופר, עמ' 222. כגון סוגיית "נ ר אה לי" ו"ש ה כל נ הי ה ב דב רו " שלהלן. 8 9

6 אוריאל פרנק 372 והנקדנין תופסין אותו על כך. פירש רש"י: דווקנין. ובערוך פי' הנקרנין, פירוש: מדקדקין בדבר שלא לצורך, כמו תרנגול המנקר באשפה. וכן אמרינן במסכת דרך ארץ )ה, ד(: לא יהא אדם מן הנקרנין ומן העקמנין )ברכות, שם(. גם בתקופת האמוראים מצאנו "נקדנים" המדקדקים ומחמירים יותר מדי. ידוע ומפורסם הסיפור על איסי בר היני, שבל מדו את בנו את המשנה בתחילת פרק יא של מסכת חולין הדנה בגודל עדר הצאן החייב במצות ראשית הגז, הוא ה רש ה לעצמו "לת קן" את לשון המשנה, ובמקום "רחלות", כלשון הדיבור בתקופה הנדונה, הוא שנה "רחלים", כסגנון הלשוני המו פתי של התורה, כמו שנאמר בבראשית )לב, טו(: "רח ל ים מ את י ם" )בבלי, חולין קלז, ע"ב(. 10 איננו יודעים לבטח מה היה הרקע האידאולוגי שממנו הושפע איסי, אך מסתבר שהנחו אותו אחת מהנחות אלה או יותר: בחתימת כ"ד כתבי הקודש אף הלשון נחתמה. לשון הקודש איננה דינמית ואי אפשר להרחיב ה. 11 אדם אינו רשאי לסטות מלשון ]כתבי[ הקודש. גם התורה שבעל פה צריכה להיל מד בלשון התורה שבכתב, ולא 12 ב"לשון שבדו חכמים". כנגד גישה זו מלמדנו רבי יוחנן פרק ב"שמירת הלשון": "לשון תורה לעצמ ה, ולשון חכמים לעצמן" )שם(. הוי אומר, ל"עברית החדשה" של לעניין זה ראו שרביט, תש"ן, עמ' 262. אפילו לא עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, ש"היה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם" )לשון הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, מהדורת הרב קאפח, עמ' ט(. על פי לשונו של רבי משה סופר: "מה שלא דבר הקב"ה וקרא שמו, ונתוספו פעולות ומלאכות, ואם אפי' בעלי לשון הקודש, דהיינו ישראל, יקראו להם שמות במשנה וגמרא איננו לשון הקודש מהקדוש ית"ש, אלא לשון שבדו חכמים" )דרשות החת"ם סופר על התורה, בראשית, ירושלים תשס"ג, עמ' לה(. מקור המליצה "לשון שבדו חכמים" בבבלי, נדרים י, ע"ב )בהקשר אחר(. לא רק שינוי באוצר המילים יכול להיחשב כסילוף הלשון המקורית. גם שינוי במבטא הלשון. על שיבושים הנובעים מקושי בהגיית העיצורים העבריים ועל ביקורת בנושא זה ראו שופטים יב, ו, ובבלי, מגילה כד, ב

7 373 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים 13 זמנו, "לשון חכמים", יש מעמד עצמאי, והיא יכולה לדור לצד הלשון התקנית, לשון התורה. אין פסול בסטייה מלשון המקרא, ולכן יש להותיר על כנה את גרסת המשנה "רחלות", כסגנון הדיבור בזמן חז"ל. גם בהמשך נמצאו ממשיכים לדרכו של איסי ה"נקדן", כגון המדקדק 14 מנחם בן סרוק שאמר "אין מביאין ראייה מלשון חכמים" מפני שהיא 15 שיבוש לשון המקרא )מחברת מנחם, עמ' 20 ואילך(. ונעיר שרש"י המצטט מאות פעמים את דברי מנחם, נטה מדרכו בסוגיה זו. נראה כי רש"י החשיב את לשון המשנה ולשון התורה כ שפה אחת, ופעמים רבות הוא מקיש מזו על זו. גם בסגנון כתיבתו של רש"י הוא מאחד בין רובדי הלשון העברית. וכך כותב אבינרי )תשכ"ה( תחת הכותרת "רש"י כמכשיר כשרים": יש לראות כחומה בצורה בפני חומרות יתרות את סגנון רש"י... בח ירותו הלשונית ראוי רש"י לשמש לנו אות ומופת. אין זו ח רות של הפקר, של פריצת גדר, כי אם חרות של פריצה ימינה ושמאלה... הנותנת מקום לצמיחה וג דול. רש"י היה מגדולי המפ תחים וסוללי הדרך להרחבת הלשון והתפתחותה )עמ' (. לעומת זאת, הלכו חכמים רבים וחשובים באורו של ר' יוחנן. כך הכריע רב סעדיה גאון, אבי הבלשנות העברית. כך סבר ר' יונה אבן ג'נאח שה גן צירוף מילים זה מקורו במשלי )יב, יח; טו, ב(. מנחם בר יעקב בן סרוק ]ספרד: ד'תר"ע ד'תש"ל; [, היה הראשון שכתב ספר דקדוק עברי בעברית. הוא חיבר מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא, בשם "מחברת מנחם", שרש"י בפירושיו למקרא ולתלמוד מזכירו מאות פעמים. כפי הנראה תפיסה זו צמחה על רקע המציאות שהכיר מנחם בשפה הערבית: ערבית משובחת )בקוראן( וערבית משובשת )מדוברת(. ראו נצר, תש"ן, עמ' 232. ר' יונה אבן ג'נאח )= ריב"ג( ]ספרד: ד'תש"נ ד'תת"י; [, המכונה בספרי הפרשנים גם בשמו הערבי: "אבו אל וליד מרואן", או בשמו הלטיני: "ר' מרינוס", היה תלמיד תלמידו של מנחם בן סרוק, והיה הגדול והמקורי ביותר בין אבות הדקדוק העברי בספרד ובצפון אפריקה בימי הביניים )על פי הקדמת טור סיני לספר הרקמה, מהד' וילנסקי טנא, א, עמ' 3(

8 אוריאל פרנק 320 על חוקיות לשון חכמים, וסבר שהיא התפתחות טבעית של לשון חיה 18 ומשתנה. לרבי אברהם אבן עזרא הייתה בתחילת דרכו גישה דומה לזו של 19 מנחם, אך לאחר כמה שנים נעשה יחסו לחידושי לשון בתר מקראיים 20 סובלני יותר )חרל"פ, תש"ע(. לרמב"ם הייתה תפיסה בלשנית היסטורית סובלנית במיוחד, ובפתיחת פירושו למסכת תרומות הוא לימ ד זכות על התמורות שחלו בהתפתחות הלשון העברית: אמרם בכל המשנה ת ר ם ותורם ויתרום, מקשים עליו הבלשנים החדשים ואומרים שהעיקר ה רים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שד ברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, וא לו בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם ת ר ם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מ לה מן המ ל ים"... )שם, פ"א, מ"ד(. כדרכו, הרמב"ם אינו מציין את מקורותיו. אף על פי כן, נראה כי בדבריו 21 אלה מכריע הרמב"ם כר' יוחנן, הנחשב לבעל סמכות עליונה. "הבלשנים 22 החדשים" שאת דבריהם הוא דוחה, הם כנראה מנחם בן סרוק וסיעתו, ההולכים בדרכו של איסי בר היני הנקרן הנ"ל. כהמשך לדרכם של ה"נקדנין" שדקדוקם בלשון הברכות מתועד בתלמוד, מוצאים אנו ראשונים ואחרונים ש"תפסו" והעירו על פרט זה או אחר בלשון המתפללים או הלומדים והגדירוהו "שיבוש". השינויים ראו ספר הרקמה, מהד' וילנסקי טנא, עמ' יט כב, ובמאמרו של נצר, תש"ן. כפי שכתב בפירושו לקהלת )ה, א( בהיותו ברומא בשנת ד'תת"ק )2220(. על סמך דבריו בספרו "שפה ברורה" שאותו כתב בהיותו בצרפת בסביבות שנת ד'תתק"י )2220(. הלכה כמותו אף נגד רב ושמואל, גדולי אמוראי בבל )רא"ש, עבודה זרה, פ"ה, סימן כט(. הרב יוסף קאפח זצ"ל אמר לי כי זו אחת משתי הפעמים בפירוש המשניות שרמב"ם מצטט )ודוחה( את דברי מנחם בן סרוק, והוא משער שרמב"ם חשד את מנחם בקראות, ועל כן אף אינו נוקב בשמו

9 322 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים והתיקונים שתבעו נסמכו לרוב על תבנית לשון המקרא, ולפי דעתם, ל ה הבכורה על פני הנוסח הנהוג והמקובל בפיות עם ישראל. 23 תנועת "תיקון" זו הייתה מקובלת מאוד בקהילות שבמזרח אירופה בארבע מאות השנים 24 האחרונות, ואילו שאר קהילות ישראל שמרו בדרך כלל באדיקות על לשונם, עד לזמננו. כנגד נקרנים מסוג זה כתב החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי )נפטר בשנת ה'תקסו; 2206(, בשו"ת "יוסף אומץ": ועל אלה אני בוכיה על דור יתום שמניחין העיקר ולוקחים הטפל, ובפיהם 25 ירצו שהם ידעו מה שלא ידעו הקדמונים, וכל ישראל טועים, והם ידעו 26 האמת. ולבי בוער באש והלך בצערות... ולולא כי איני כדאי הייתי גוזר 27 גזירה דרבה על אלו המש נים שיחזרו למנהג כל ישראל ולא יסמכו על עצמם כי הם יורדי ים הדקדוק יותר מהראשונים. ומי שיש לו לב אם בעל נפש הוא, ינהג ככל ישראל ואל יוציא עצמו מן הכלל )סימן י(. בתקופת ההשכלה הצטרפו כוחות חדשים לדורשי התיקונים בלשון. כך מעיד אבינרי )תשכ"ה(: עם צמיחת הספרות העברית החדשה והשיבה למקרא, חזרו ונתעוררו בעיות לשוניות וו כוחים לשוניים. בימים ההם הקפידו לה מנע מכל צורה שאינה במקרא, וכן הקפידו על כל משמעות חדשה שאינה במקרא )עמ' 233(. פעמים רבות נכרכה ביקורת על לשונם של חז"ל עם זלזול כלל י בדבריהם, התנגדות לסמכותם ולקבלת מרות חכמי התלמוד ופוסקי ההלכה. אברהם ראו על כך בהקדמת ספר לוח ארש, עמ' 36 ואילך, ואצל כהן )תשס"ט( המדגימים כיצד בעטיין של הנחות לשוניות מסוימות ננטשו מסורות לשון עתיקות, כגון: ניקוד יתגד ל ויתקד ש, בורא פרי הג פן ועוד. וכן ראו לוינגר, תשס"ד. ואולי על רקע אווירה זו ניתן להבין כיצד בקלות יחסית המירו רבים מהם את נוסח התפילה של אבותיהם וקהילותיהם בנוסח שהועדף על ידי רבניהם ואדמו"ריהם. מליצת הכתוב בתהלים מט, יד: "ז ה ד ר כ ם כ ס ל ל מו ו אח ר יה ם בפ יה ם י רצ ו ס ל ה". מליצת הכתוב בזכריה ט, יד: "וה ל ך בס ע רו ת ת ימ ן". מליצת לשון התלמוד )סוכה מב, ע"ב(, וכאן אין "רבה" שם אמורא אלא שם תואר, כלומר: גזרה גדולה

10 אוריאל פרנק 323 גייגר, מאבות תנועת הרפורמה בגרמניה, אף סבר שלשון חז"ל אינה אלא לשון מלאכותית שהם המציאו. 28 כיום הכול מודים בטעותו של גייגר, אך עדיין לא פסו נקדנין מן הארץ. פרק א: נחים ונעים 29 בניקוד הטברני מסומנים שני השוואים, הנח והנע, בסימן גרפי זהה. 30 הואיל והביצוע הקולי שלהם שונה )ופעמים שהמשמעות תלויה בזה(, נדרש כל קורא לדעת אימתי השווא הוא נע ואימתי נח. סוד זהותו של כל שווא יכול להתגלות באחד משני דרכים: בעזרת מסורת )על פה או בכתב( או בעזרת כללי דקדוק. הכללים המפורסמים לזיהוי שווא נע, שבדרך כלל נלמדים בבתי 31 הספר, הם חמשת הכללים האלפביתיים שסידר ר' אליהו בחור. רק בבגרותי, כשהרחבתי מעט את ידיעותיי בלשון, גיליתי להפתעתי כי שנים 32 מתוך חמשת כלליו אינם מוסכמים על הכול: כלל ג וכלל ה. מ"צ סגל הפריך את טענותיו כבר לפני מאה שנה, ועל גביהם יש להוסיף את הממצאים שהתגלו מאז. ראו בר אשר, תשנ"ב, עמ' 622 ואילך. בניקוד הבבלי )"העליון"( לא קיימת בעיה זו, משום שהשווא הנח איננו מסומן כלל. ויש )בעיקר אצל יהודי תימן( שאימצו מנהג זה גם בניקוד הטברני. כגון "י דמ ו" )שמות טו, טז( בשווא נע )שורש נד"מ( ולא בשווא נח )שורש דמ"ה(, וכן "מ שנ תוֹ" )בראשית כח, טז( בשווא נע )אחר מ' השימוש( ולא בשווא נח )אחר תחילית מ"ם במילה "מ שנ ה"(, וכגון פירוש "ו י רא ו" )במדבר כ, כט( כמדרשו )שורש יר"א( וכפשוטו של מקרא )שורש רא"ה(. ר' אליה בן אשר הלוי אשכנזי ]גרמניה איטליה: ה'רכ"ח ה'ש"ח, [, המכונה על שם ספרו "הבחור" או בשמו הלטיני: "אליה לויטה", אחד מחכמי הדקדוק והמסורה המפורסמים. עיקר תרומתו לא הייתה בחידושיו הדקדוקיים כי אם בהפצת ידיעת הלשון והדקדוק, הודות לכישרונו הרטורי. כלל ה, "הדומות", אומר כי יש להניע שווא שבאותיות זהות סמוכות, כגון "הללו", "רבבות", "סממנים", "ובבואה", "יברכך". לדעת בעלי המסורה, שווא זה הוא נע רק כשיש לפניו געיה )ראו ברגגרין, תשנ"ה(

11 322 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים כלל ג אומר ששווא לאחר תנועה גדולה הוא נע. כלל זה לא הומצא על ידי ר' אליהו בחור, ואפשר להוכיח את נעותו של שווא זה כבר מתעתיקי 33 שמות פרטיים בתרגום התורה ליוונית, כמו " אסנ ת" )בראשית מא, מה(:.asenat הכלל מובא גם בדברי הפוסקים האחרונים בהלכות קריאת שמע, שבה "צריך לדקדק, שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא 34 יניד הנח" )שולחן ערוך, או"ח סא, כג, על פי רמב"ם, הלכות קריאת שמע פ"ב ה"ט(. וכך מבואר במשנה ברורה: הנח שו"א הנחטפת נקראת נח, כגון בסוף תיבה, או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה; ושו"א נד נקרא המתנועעת, כגון בראש תיבה, או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה גדולה. וסימן תנועה גדולה: 'פ ית וח י חו ת ם'. רק החיריק, כשיש יו"ד אצלה נקראת תנועה גדולה, וכשאין יו"ד אצלה נקראת תנועה קטנה )סימן סא, ס"ק לו(. ברם, לצד כלל זה ולצד מסורת לשון זו ר' מנחם המאירי מוסר חילוקי מנהגים בנושא: "שו"א שיבוא אחר תנועה מן התנועות הגדולות: פעם הוא נע, כמו ז כר ו... ופעם נח... כמו ש לח ו, ל קח ו. ויש מניעים השו"א בכ לם". מי שלימדוהו כי שווא ש"מקורו בתנועה" הוא נע, בוודאי יתמה: כיצד ניתן להעלות על הדעת שהשווא ב"ש לח ו" )>ש ל ח( וב"ל קח ו" )>ל ק ח( יהיה נח?! אין זאת אלא צורת הדיבור ה"רחובית" והקלוקלת של ימינו! ברם, לא תמיד מתנהגת הלשון כפי שבעלי הכללים מצפים ממנה. ניתן להוכיח כי שווא לאחר תנועה גדולה הוא נח ממקורות רבים: מדברי הראב"ד בעל ההשגות, מראב"ע, מרמב"ן, מר' יוסף קארו וכן מבן דורו, רבי שלמה 35 אלמולי, בספרו "הליכות שבא", וכן מחכמים נוספים. במבטא המודרני של שם זה, שהאל"ף בקמץ קטן )תנועה קטנה(, מניחים את השווא שבסמ"ך:.osnat בלשוננו: "לא יניח שווא נע, ולא יניע שווא נח". ראו יצחקי, תשס"א, עמ' תקכ

12 אוריאל פרנק 322 על אף מחלוקת הקדמונים מוסכם כיום שיש להניע שווא שאחר תנועה 36 גדולה, וברכה רבה יש בחומרה זו: בזכותה מובחנות זו מזו מילים רבות, שאילו נהגה שווא זה כשווא נח עלולות היו להיות הומופוניות, במיוחד 37 במבטא הישראלי הדל במספר תנועותיו. ברם, לכלל זה חריגים רבים, כמודגם להלן, שאותם לא תמיד מג לים לתלמידים כדי לא לבלבל אותם בתחילת לימודם, אך עד זקנה ושיבה אף אחד אינו מעדכן אותם ביוצאים מן הכלל: א. כלל ג תקף רק בהברה שאינה מוטעמת, אך שווא שאחר תנועה גדולה 38 המוטעמת מעיקרה הוא נח, כמו "ל יל ה" )בראשית א, ה(, "ק ט נת י" )שם לב, יא(, "ה מ ות ה" )תהלים קטז, טו(, וזאת לכל הדעות. ב. כלל זה תקף במילים עבריות, אך לא במילים שאולות מלשונות אירופה. לגבי ארמית נחלקו הדעות אם נוהג כלל זה. נדגים מבוכה זו בשלוש השיטות בביטוי המילים "בע למא" ו"לע למי" שבקדיש, 41 שבהן יש שווא לאחר קמץ גדול: יש מבטאים אותן מלרע ומניעים את השווא שבלמ"ד )בהתאם לכלל ג ובהתאם לניקוד המקראי, כגון אין כאן "חומרה" אלא מבחינת מי שרוצה למהר בקריאתו, שהשווא הנע מוסיף לו עוד )חצי( תנועה ומעכבו קמעא. כמובן שהמניע שווא נח והמניח שווא נע טועים במידה שווה. כגון הפעלים "י לדה" )בראשית ל, כא( בשווא נע, וצורות ציווי בעלות שווא נח: "ש פט נו" ו"ז כר נו" )בתוספת לתפילת ראש השנה; ראה מגן אברהם או"ח תקפב, ד(, לעומת שמות העצם: "י לדה" בשווא נח, ו"שו פט נו" )ישעיה לג, כב( ו"זו כר נו" בעלי השווא הנע. למעט שווא לאחר תנועה גדולה המוטעמת מחמת "נסוג אחור", שהוא נותר נע. כשם שהשווא נע ב"א ב ן מ א ס ו ה בו נ ים ה ית ה" )תהלים קיח, כב(, כך הוא נע גם כשפ ע ל זה מוטעם מלעיל, מחמת נסיגת הטעם, כמו בפסוק הבא: "ה ית ה ז את". כגון "פרו זדו ר". השוה לניקודה של "פרו זדו ד" )בדגש קל בדל"ת( באבות ד, טו )על פי כתב יד קאופמן(. ראו מנחת שי לדניאל ו, א; יצחקי, תשס"א, עמ' תקכב. בקרב המתפללים בהברה הישראלית יש הטועים ומבטאים את העי"ן במילים אלה בקמץ קטן. ייתכן שסיבת טעותם הוא הקש שגוי לצורות המקבילות בעברית )"בעו ל ם" ו"לעו למי"(, וייתכן שמושפעים ממבטא שבו כל קמץ גדול מבוטא כמו קמץ קטן )כגון במבטא האשכנזי(

13 322 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים ג. ד. 42 בדניאל ב, כ(; יש מבטאים אותן מלעיל והשווא נח )על פי החריג 43 הקודם שהזכרנו(; ויש מבטאים אותן מלרע ויחד עם זאת מניחים את השווא, וכדי שלא לסתור את כלל ג מש נ ים את הקמץ במילים 44 "בע למא" ו"לע למי" לפתח: "בע למא" ו"לע למי". לרוב הדעות, וי"ו החיבור שרוקה אינה נחשבת תנועה גדולה, ולכן 45 השווא שלאחריו הוא נח, כגון: " ובל כת ך, ובש כב ך, ובק ומ ך, 46 וקש רת ם, וכת בת ם" )דברים ו, ז ט(. אמנם, גם כאן יש חריגים נעים. לפעמים תנועות שנראות "קטנות" )כמו חיריק חסר וקיבוץ( אינן אלא תנועות "גדולות" הכתובות במקרא "חסרות" )ללא אם הקריאה יו"ד 47 או וי"ו(, ולכן השווא הבא לאחריהן הוא נע. כן נוהגים יהודי תימן וחלק מיהודי אשכנז )כמסומן בסידורים המציינים את סוג השווא ואת ההטעמה(. כך כותב ר' יוסף חיים מזרחי בקונטרס קול יעקב )מזרחי, תשס"ז, עמ' 26(: "מנהג הספרדים לומר מלעיל ול' בשווא נח. ואף שבדניאל הטעם מלרע, שמעתי באומרים לי שנהגו כן כדי להבדיל מתיבת "ע למ ה" שהיא מלרע שפרושה נערה )בראשית כד, מג(. ולי נראה מפני שכך דרך הספרדים במילות הארמיות בכל כיו"ב לומר מלעיל, כלשון הערבית... מיהו כל זה נראה לי דוחק גדול. ואף שיודע אני כי את הזקנים אי אפשר לשנות ממנהגם זה... צעירי הצאן... עדיף ללכת אחר לשון המקרא... מלרע, וכמנהג האשכנזים". לסברת הבידול בין "עלמא" הארמי לבין "ע למ ה" העברי, ראו מנחת שי, דברים ח, ג. "העי"ן, אף שבמקרא היא בקמץ, קריאתה כפתח והשוא שאחריה נח... לכן העדפתי לנקד העי"ן בפתח, ושכן ראיתי כמה מסידורי הספרדים הישנים... כן ראוי לקרוא לכתחילה" )מזרחי, תשס"ז, עמ' 26(. כמובן, שנקל לבצע שינוי ניקוד זה בקרב מי שאינו מבדיל בין הגיית פתח לקמץ. ניתן ליישב מסורת זו מבלי לשנות את הניקוד: ייתכן שמסורת הגייה ספרדית זו היא שריד משיטת הראשונים הנ"ל שאינה מקבלת כלל את כלל ג, ורק בעברית התקבל בזמן מן הזמנים כלל ג, אך לא בארמית. גם ב" ובש כב ך" השווא הוא נח, אף על פי שיש געיה לפניו )אך יש חולקים(. כדי להורות שיש להניע שוואים חריגים אלו סימנו חכמי המסורה געיה לפני השווא, או שהציגו במקום שווא זה את סימן החטף, כגון: " ו זה ב" )בראשית ב, יב(. כגון פעלים מבנין הפעיל, חסרי יו"ד: "ה מ א כ ל ך" )דברים ח, טז(, "וה יט ב ך" )שם ל, ה(, וכגון: "גב ל ך" )דברים יט, ח(

14 אוריאל פרנק 326 פעמים רבות שומע אני קוראים בתורה ושליחי ציבור דקדקנים השוגים מחמת חסרון ידיעת החריגים הללו. הואיל ולכלל זה חריגים מרובים וסבוכים, והואיל וביסודו הוא שנוי במחלוקת, והואיל ואין כלל זה נהוג בלשון הדיבור ברצוני להציע למורים לנקוט אחת משתי הדרכים: או לדלג עליו לחלוטין )והלוואי ונצליח להטמיע אצל תלמידינו את שאר השוואים הנעים שאין ספק בנעותם( או להבהיר לתלמידים שלכלל זה חריגים רבים שכדאי להם ללמוד בהמשך, ועד אז מומלץ למי שחפץ לדעת את סוג השווא להשתמש בסידור ובתנ"ך שבהם מובחנים השוואים 48 זה מזה. פרק ב: ניקוד מיליות "אתכם" / "אותכם" ראובן סיון )2330( מעיד על דיון לשוני שבמסגרתו העירה המשוררת והמלחינה נעמי ש מ ר )בין שיריה: השיר "על הדבש ועל העוקץ", שפזמונו: "אל נא תעקור נ ט וע "(, על שינויים הרצויים לה בעברית של ימינו: בין השאר הציעה שלא 'נחויב' עוד לומר 'א תכ ם' 'א תכ ן', אלא 'נורש ה' לומר או תכ ם או תכ ן, כשם שאנו אומרים אותי, אותך, אותנו בחולם. הרהבתי עוז בנפשי... ואמרתי: 'אבל ר ק א תכ ם י ד עת י מ כ ל מ שפחו ת ה א ד מ ה, אמר הנביא עמוס )ג, ב(. אל נא תעקרי נטוע, נעמי )עמ' 20(. 49 יש שתי אפשרויות להטות את מילת היחס "את" המקדימה מושא ישיר: על בסיס הצורה המקורית "א ת" או על גבי "או ת". בטבלה שלהלן מוצגות וכאמור, ת מ צאנה לעתים מחלוקות בין הספרים. לדוגמה, שני השוואים ב"ו י תי לד ו" )במדבר א, יח( מסומנים נחים בתיקון הקוראים בהוצאת חורב, המפורסם בדיוקו, לעומת חומשים אחרים שסימנו שווא נע בלמ"ד. בשונה מ"את" )="ע ם"( שלפני מושא עקיף, כגון בריש חומש שמות: "בנ י י שר א ל ה ב א ים מ צר ימ ה א ת י ע קב", ראב"ע: "את יעקב ע ם יעקב, כמו ' כ ר ת ה' א ת אבר ם ]בר ית[' )בראשית טו, יח(". "את" זו שונה בנטייתה: את י, את נ ו וכו'

15 327 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים הנטיות לרבים ולרבות המדגימות את שתי הדרכים )הצורות שבסוגריים אינן מופיעות במילון אבן שושן(: א ת+כינוי או ת+כינוי גוף ראשון מדברים --- או ת נ ו גוף שני נוכחים א תכ ם א תכ ן )או תכ ם( )או תכ ן( גוף שלישי נסתרים )א תה ם( )א תה ן( או ת ם )או תה ם( או ת ן )או ת נ ה, או תה ן( לעומת זאת, הנטיות ליחיד )מדבר, נוכח ונסתר( מורכבות תמיד על בסיס 50 הצורה "או ת": או ת י, או ת ך, או ת ך, או תו, או ת ה. לאור נתונים אלה, גלוי וידוע ההיגיון העומד בבסיס המנהג הנפוץ בימינו לומר "או תכ ם" ו"או תכ ן": כך הכול אחיד וע קבי ללא יוצאי דופן. וזוהי טענת נעמי שמר. ברם, לדעת סיון, יש לדחות זאת מפאת הממצא הלשוני הרווח במקרא, כמודגם מספר עמוס. ל ו הייתי שם )בעת ההיא הייתי רק בן שבע...(, הייתי מחזק את ידיה של שמר ועונה לסיון: "ע ת ל ט ע ת, וע ת ל ע קו ר נ ט וע ", אמר קהלת )ג, ב(, 51 וכאן גם הצורה "או תכ ם" נטועה היא בלשונו של יהושע בן נון )כג, טו(. אמנם, על אתר באה הערת מסורה: "ל]יתא[", כלומר, אין עוד כמותה במקרא, וגם רד"ק שם מעיר על צורה נדירה זו: "ע ד ה שמ ידו או תכ ם בחולם האל"ף; וכן ' וב ר א או תה ן' )יחזקאל )כג, מה; מז(, 'י שפט ו או תה ם' )שם מה(". לעומת צורה יחידאית זו במקרא כשלוש מאות מופעים של נטיית מילת היחס "את" לנוכחים באל"ף סגולה: "א תכ ם", ואחת מהן מופיעה ביהושע בפסוק "א ש ר צ ו ה א תכ ם". כנראה רצה רד"ק להרגיע את הלומד המשתומם צורות היחיד והרבים מופיעות במקרא גם בכתיב חסר )כגון: א ת י, א תו, א ת ה( ולפעמים אף באותו פסוק )כגון בדברים ו, כג: "ואו ת נ ו הו צ יא מ ש ם למ ע ן ה ב יא א ת נ ו"(. יצוין כי שינוי התנועה הראשונה במילה גורר גם שינוי סוג השווא שבאות תי"ו )לפי כללו השלישי של הבחור, כאמור בפרק הקודם(

16 אוריאל פרנק 322 על צורה נדירה זו בעזרת שתי מילים יחידאיות נוספות המצויות בלשונו של יחזקאל: "א ותה ם" ו"א ותה ן". אם כוונת רד"ק הייתה להראות עד כמה רווחת נטיית מילת היחס "את" באל"ף חלומה, איני מבין למה חיפש בנרות והעלה רק שני חרסים בידו. היה לו לציין את הנטייה הרגילה לנסתרים, "או תם", נוסף על הנטיות במדברים וביחיד )בכל הגופים( שהן בחולם בלבד, כמודגם בטבלת תפוצת הנטיות במקרא: א ת+כינוי או ת+כינויה גוף שני זכר נוכחים נקבה נוכחות א תכ ם או תכ ם 2 גוף שלישי נקבה נסתרות זכר נסתרים 54 א תה ן א תה ם 2 55 או ת נ ה 3 או ת ם 232 או תה ן 2 או תה ם 2 הנה כי כן, שאלת חריגותה של הצורה "או תכ ם" תלויה בנקודת המבט, ואין היא חסרת פשר. סוגיה זו מעוררת שתי שאלות בנוגע לצורות יחידאיות במקרא: )2( כיצד ניתן להסביר את התופעה? )3( איזה משקל יש לתת לצורות יחידאיות בבואנו להקיש ללשון ימינו? לשאלה הראשונה אפשר להציע כמה תשובות: א. מבקרי מקרא חובבי תיקונים יזדרזו לטעון שאכן נפלה טעות בנוסח המסורה, והמעתיק הוא שהקיש בשגגה ל"או ת ך" ולשאר הנטיות החלומות. ב. בדידי הווה עובדא שבו עלה בדעת תלמיד צעיר שיהושע בן נון לא ידע לדבר עברית... אין במקרא, אך במדרש )שיר השירים רבה, וילנא, ב, ח( נכתב ללא וי"ו: "א תכ ן". כגון שמות יח, כ. כגון ויקרא כ, יד; ועיינו רש"י, שם. כגון שמות לה, כו. הצורה המקוצרת "או ת ן", המקובלת בימינו, מופיעה לראשונה בלשון המשנה )כגון סוכה ד, ד(

17 323 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים ג. בניסוח מעודן יותר אפשר לומר שאכן "אותכם" אינו לגיטימי, ושיהושע בן נון עיוות את לשונו לסיבה מסוימת )מטעם פונ טי 57 כלשהו 56 או "שמא יש שום דרש דדרשינן מיניה"(. הסברים אלו הפוסלים צורות יחידאיות ושוללים את חוקיותה של "אותכם" 58 שבפי יהושע בן נון, גם מסוכנים למסורת וגם מוטעים מבחינה לשונית. ההנחה העומדת בבסיסם היא שאנו יודעים כיצד יש לדבר עברית, וכיצד 59 אין לדבר, אף יותר טוב מאישי המקרא..., לפיכך עדיף להסביר את התופעה על דרך הפשט באופן זה שיהושע בן נון דיבר עברית אחרת משלנו, עברית מקראית! בעברית של יהושע בן נון ויחזקאל בן בוזי מותר לגוון ולומר גם את הצורות )הע קביו ת וההגיוניות(: "אותכם", "או תה ן" ו"או תה ם". לשאלה השנייה, שאלת הסמכות הנורמטיבית של צורות יחידאיות במקרא, אפשר לנקוט גישה מקלה ביותר, ולהכשיר כל סטייה מן הנורמה הלשונית על סמך חריגים הסותרים את הכלל. בדרך זו יקשה מאוד לבנות שפה כלשהי. אי אפשר להתקין מערכת דקדוקית מתקבלת על הדעת אם מעניקים משקל שווה לצורות חריגות כמו לצורות רגילות, אך אין חובה להקצין ולפסול כל חריגה. אפשר ללכת בדרך ממוצעת, ובמקרים שהצורות היחידאיות שגורות בפי רבים מותר לקבל אותן ואין חובה להיאבק בהן. כאן מופיעה המילה לאחר חולם: "ה שמ ידו או תכ ם", לעומת כל ההופעות של "א תכ ם" במקרא, שלפי בדיקתי אינן באות אלא לאחר תנועות אחרות. ייתכן שחלה כאן הידמות של התנועה לתנועה הסמוכה לה מלפניה. כסגנון לשון התוספות )כגון בחולין פג, ע"ב, ד"ה "אין"(. ואכן בעניין "אותכם" ניתן למצוא דרשת חז"ל שאולי בנויה על חריגה לשונית זו )ראה חידושי אגדות של המהרש"א, סוטה לד, א ד"ה "ושוטפין אותיכם", לפי גרסת "עין יעקב"(. אך חוששני שלא לכל חריגה דקדוקית נצליח תמיד למצוא דרשה. שלילת הלגיטימיות של נוסח חריג הוא השלב המקדים ל"תיקון" גוף הטקסט וסילוק כל צורה מוקשה. כך אירע, למשל, לנוסח התורה השומרוני, ש"פתר" סתירות וקשיים באופן מלאכותי על ידי ביעורם, במקום ביאורם. והשוו לתיקון לשון " כ ד ה קמ ח לא ת כ לה", שיוזכר בהמשך. במקרה הגרוע: על סמך האינטואיציה הלשונית הטבעית והבריאה שלנו; ובמקרה הטוב: על סמך בדיקת כלל לשון כ"ד ספרי המקרא. בין כך ובין כך, הנחה זו שגויה

18 י אוריאל פרנק 330 כבר אמרו חכמים: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג" )ירושלמי, פאה פ"ז ה"ה(. כיום, לאחר שכבר התבסס הדיבור העברי, לא נורא אם יתערער המונופול של הצורה הסדירה "א תכ ם", ונאפשר ל"אותכם" להתקיים לצד אחותה הגדולה. אמנם, אין צורך לעודד זאת ולהעניק שוויון זכויות לצורה היחידאית. מעמד הבכורה יינתן לצורה הסדירה, אך זכות קיום יש גם לחריגים. גישה אמביוולנטית כלפי צורות לשון יחידאיות ניתן למצוא כבר אצל ר' יעקב עמדין. מצד אחד הוא כותב נגד ההסתמכות על מילה הנמצאת במקרא דרך זרות: "אין מביאין ראיה מן הזרים להשתמש בהם תשמיש קבוע", ולכן בברכת "אשר יצר" הוא מבכר את הנוסח "א י אפשר" על פני "א י אפשר" )לוח ארש, עמ' יט(. באופן דומה הוא מאריך לתקוף את המסתמכים על חריגים:...מפני ה מצא פעם או פעמים בכתוב מ ל ים יוצאים מן הכלל, בשביל כך לא נתיר לעצמנו לדבר בם, ביחוד בתפ לה ובתה לה להשם יתברך, שצריך להיות הלשון ברור וצח ביותר... ואפילו לפני בשר ודם לא יתכן לדבר כן, על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה... זהו מן המושכלות הראשונות והמוסכמות בין כל אנשי החכמות שאין מביאין ראיה מן הזרים ואין חוששים למתנכרים )הבאים כמו כן במקרא ובכתבי הקודש לטעמים ידועים 60 נעלמים( )שם, עמ' קעו(. ואולם יש מקרים שהיעב"ץ מוכן להתחשב בצורות יחידאיות: התרנו לבקש לעצמנו לפעמים דרכים רחוקים לקיים בידינו לשון רבותינו ומליצתם במקום שהם בדוקים... רק שיהא ודאי נוסח אמ תי ידוע לרז"ל, אז החוב מוטל עלינו לאשרו ולקיימו, ואף בדרך הזרים )שם, עמ' קעא(. כיצד נתייחס אפוא אל תלמיד שיאמר או יכתוב "אותכם"? לענ"ד, ניתן להסתפק בהערה שמוטב לנהוג כרבים ולא כיחיד, אך אין להכלימו או להוריד לו נקודות על כך. לא רק מפני שכבר קדמו יהושע, או מפני שכך נוהגים רבים מדוברי העברית בזמננו, אלא גם מפני שהצורה "אותכם" 60 השוו לדברי התוספות דלעיל.

19

20 אוריאל פרנק 333 הגיונית ומתאימה למערכת הדקדוק העברי לא פחות מחברתה הסדירה. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי שוקל השמטת סוגיה זו מחומר הלימודים 61 ומבחינת הבגרות בלשון. המבלי אין שיבושים גמורים, אנו צריכים 62 להיטפל שוב ושוב ל"שגיאה" זו?! "א י אפשר" לומר "א י אפשר"? מילת השלילה "אי" שגורה בפי כל דובר עברית, ובימינו מ רבים בשימוש בה כקידומת לש ם כדי לציין היעד ר ושלילה של הש ם )בדומה לקידומות 63 "א -" ו"אנ-"(, כמו בביטויים אלה: אי ביצוע, אי דיוקים, אי הבנה ועוד. 64 מ ילה זו נדירה בעברית המקראית, אך בלשון חכמים היא נפוצה מאוד, ובלשון התפילה היא מופיעה מספר פעמים )כמודגם להלן(. בתנ"ך היא מנוקדת לפעמים בחירק "א י", ולפעמים בצירי: "א י", ולכן אין זה מפתיע שבלשון חז"ל ובתפילה קיימות שתי מסורות: יש קוראים בצירי ויש בחירק. הדיון הראשון שהגיע לידינו בשאלה איזו קריאה עדיפה נמצא בספר "הת שבי" )ערך "אי"( של ר' אליהו בחור. הוא כותב כי צריך לבטא בחירק את מילת השלילה "א י", ושאותם אנשים המבטאים "א י" בצירי "טועים", דוגמה קטנה מתחום זה שנשמעת גם מפי דוברים מכובדים: "אות ך" )במקום "אות ך"(. רק בעשור האחרון חזרו ושאלו בבחינות הבגרות על "שגיאה" זו לפחות ארבע פעמים )שאלון חורף תשס"ב, שאלה 2; קיץ תשס"ד, שאלה 2; קיץ תשס"ה, שאלה 3; קיץ תשס"ט, שאלה 22(. הקידומת " א)נ(-" שאולה מן היוונית )וצורתה האנגלית:,)"un-" כמו במלה התלמודית "אסימון" )על פי מילון אבן שושן, ובהתאם לפירוש רש"י ברכות מז, ע"ב: "כסף שלא נקבע בו צורה"(, המורכבת משתים: " א" )ביוונית: בלי( + "סימון" )ביוונית: סימן, צורה(. וכך במילים חדשות יותר: אנומליה ואנורמלי )לא נורמלי, לא תקין(, אנונימי )ללא שם(, אנ מיה )חוסר דם(, ואנרכיה )חוסר שלטון(. וכיו"ב, "א נו ל יד" )בעל מום( שאול מלטינית: "א נ" )לא( + "ולידוס" )חזק(. בארבעה צירופים: "אי א ת ה" ו"אי א ת ם" הנפוצים בתלמוד הבבלי ומופיעים מעט בדפוסי המשנה, והצירופים "אי א פשר" ו"אי א פש י" השנויים במשנה )גם בכתבי היד(

21 332 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים כי "א י" בלשון המקרא היא מילת שאלה )כגון "א י ה ב ל אח י ך"; בראשית ד, ט( המקוצרת מ"א י ה" )כגון "וא י ה ה ש ה לע ל ה"; שם כב, ז(. כלומר, "התשבי" מעדיף לברוח מכפילות ולמעט בהומו נימים למען בהירות הלשון; לפיכך, הואיל ו"א י" כבר "תפוסה" למשמעות אחרת, יש לקרוא "א י". טענה זו חזרה ונשנתה בפי מדקדקים שונים לאורך הדורות )כמו ר' שבתי סופר ור' זלמן הענא(, ועל פיהם נקבע במילונים ובדיבור העברי בימינו: "א י". וצא וראה מה גדול כוחו של ה רגל: לאוזנו של דובר עברית בימינו, קביעת "הת שבי" שא ין לומר "א י אפשר" נראית מובנת מאליה. אך אם ננטרל את המורגל בלשוננו וננסה לדון בסוגיה ללא משוא פנים, נראה כי לקריאה "א י", הדחויה וה"מוטעית", יש היגיון רב ובסיס איתן. על הפסוק " ולרו זנ ים א י ש כ ר" )משלי לא, ד( 65 פירשו רש"י ואבן עזרא ש"א י" היא מילת שלילה המקוצרת מ"א ין". בפירושו לאיוב מרחיב רש"י יותר: ימ ל ט א י נ ק י אין נקי, כמו 'א י כבוד' )שמ"א ד, כא( אין כבוד, וכן ' ולרו זנ ים א י ש כ ר' )משלי לא, ד( אין שכר, אין נאה להם שכרות; שלשתן ח ברם מנחם במחלוקת אחת, ואע"פ שהן שתי תיבות )כב, ל(. כלומר, על אף הניקוד השונה של "א י ש כ ר" בצירי ושל "א י נ ק י" ו"א י כבוד" בחירק, הם מופיעים יחדיו באותו ערך )"מחלקה" או "מחלוקת"( ב"מחברת" מילונו של מנחם בן סרוק ופירושם זהה: קיצור של מלת השלילה "א ין" )הנפוצה במקרא( או "א ין" )המופיעה פעם אחת בלבד, בשמ"א כא, ט, לפי רד"ק(. איננו יודעים בוודאות האם פרשנים אלה ביטאו "א י אפשר" או "א י אפשר", אך דבר אחד ברור: לדעתם, כבר במקרא יש לפנינו זוג מ לים שוות צורה: )2( "א י" )>"א ין"( שהיא מ לת שלילה; )3( "א י" )>"א י ה"( שהיא דברים תמוהים מובאים על פסוק זה ב"מנחת שי" בשם "מכלל יופי" )והובאו גם בשו"ת יביע אומר הנזכר להלן(, אשר טעה בהבנת דברי הרד"ק בספר השרשים. ראו על כך בהערת "ארשנו רעננה", לוח ארש, עמ' יט, הערה

22 אוריאל פרנק 332 מ לת שא לה. לפיכך, בעקבות רש"י, ראב"ע ורד"ק בוודאי שאין "טעות" במסורת הלשונית "א י אפשר". יתר על כן, הטענה שיש להעדיף ניקוד מסוים של מילת השלילה "אי" כדי למע ט בהומונימים יכולה לתמוך גם בקריאה "א י"! הרי "א י" כבר "תפוסה" גם על ידי שם העצם "א י", כמו "ה א י א ש ר בע ב ר ה י ם" )ירמיה כה, כב(, וגם על ידי מילת הקריאה "אי!" )הדומה ל"או י!", ל"הו י!" 66 ול"ה י!"( המנוקדת במקרא בחירק: "א י ל ך א ר ץ ש מ ל כ ך נ ע ר" )קהלת י, טז(. 67 כך טען נגד המדקדקים הנ"ל רבי יעקב עמדין )לוח ארש, עמ' יט(, ועל המילים האלה הוא הוסיף גם את "א י" הארמי שפירושו: "א ם" )מילת תנאי(. לאחר שה ראינו לדעת כי שיקולים וסברות יש לכאן ולכאן, וקשה להגדיר את אחת השיטות כ"טעות", נצא ונראה מהן מסורות הלשון שבפי עדות ישראל. על ניקוד מילה זו בלשון חז"ל ניתן ללמוד ממשניות מנוקדות ומסידורים מנוקדים. מתברר כי קריאת "א י" בצירי הייתה מקובלת בפי רוב 68 ככל עדות ישראל בתקופות קדומות, וכך מנוקד בכתבי היד. אך מחמת סברות המדקדקים הנ"ל הולכת ומצטמצמת מסורת זו מימי ר' אליהו בחור ועד ימינו. ר' שבתי סופר )נפטר בפולין בשנת ה'שפ; 2630(, מצא לפניו סידורים צרויים וסידורים חרוקים, ועל פי הנ"ל הוא דן את הצרויים ל"טעות", וניקד מילות קריאה אלו נמצאות כבר במקרא: "או י ל ך מו אב" )במדבר כא, כט(, וראו רש"י לישעיה א, ד, ד"ה "הו י". נוסח ההספד "אי עניו, אי חסיד" )בבלי, ברכות ו, ע"ב( מובא בבבלי, סוטה מח, ע"ב, בשינוי אות: "הי חסיד, הי עניו". ראב"ע שם: "כמו או י". השוו למשנה "אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו" )יבמות יג, ז, ורש"י, שם, קט, ע"א: "אי לו אוי לו", ועיינו בתוספות יו"ט ורש"ש, שם(. בעל "מלאכת שלמה" )יבמות ג, ה( מעיר שיש מי שמנקד בצירי, בניגוד לניקוד המקראי. ועיינו עוד בשינויי נוסחאות ובכתבי יד מנוקדים בשתי משניות אלו ובעדיות ד, ט. אמנם, כיום מקובלת מילת הקריאה בפתח: " אי", והגרי"פ בהערותיו על התשבי )ערך "אי"( מעיד שהכול קוראים את מילת הקריאה התלמודית בצירי: "א י" )כגון "אי ש מי ם" בבבלי, תענית יח, ע"א; המיוחס לרש"י שם פירשו: "אהה!"(. כמפורט במקורות שהביא ברויאר, תשס"ב, עמ'

23 332 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים בסידורו בחירק: "א י אפשר להתקים" )עמ' 20(, "א י אתה דן" ו"א י אתה 69 יכול להחזירו לכללו" )עמ' 20 22(. בעקבות הכרעת ר' שבתי סופר, התפשט הניקוד בחירק בסידורים במזרח אירופה. מאתיים שנה מאוחר יותר יעיד על כך ר' חיים מרדכי מרגליות בחיבורו "שערי תשובה" שיצא לאור בדובנא בשנת ה'תקפ )2230(, ש"א י" בחירק "שגור בפי כל" )כדלהלן(. לעומת זאת, בסידורים ישנים המשקפים את המנהג במערב אירופה, מנוקד בצירי, וכך מעיד רבי יעקב עמדין )נפטר בגרמניה בשנת ה'תקלו; 2776( כי "א י בציר"י, כן הוא הנכון והמקובל לקדמונים, אף על פי שבסידור בית תפלה נדפס בחירק". בסידורו הדפיס היעב"ץ בצירי, 70 והעיר בפירושו לברכת "אשר יצר": "א י בציר"י. עיין לוח ארש סימן י' ]נגזר מן א ין[". רבים ממפרשי השו"ע נטלו חלק במחלוקת זו, וכך מסכם בעל משנה ברורה: 71 אי אפשר 'א י' בצירי תחת האלף, כי המלה נגזרת מן 'א ין', כ"כ הבה"ט והפמ"ג. ובשע"ת מיישב הגירסא בחירק, שגם כן כונתו כמו 'א ין' כמו דכתיב 'א י כ בו ד' שפירש"י שם שכונתו כמו א ין כבוד )סימן ו, ס"ק ד(. סידורו הודפס לראשונה רק בימינו, אף שנכתב לפני כארבע מאות שנה. שם )עמ' יח כ( האריך לדחות את טענות המדקדקים שפסלו את הקריאה הצרויה. בעל "באר היטב" כתב כן )ס"ק ב( על פי "עטרת זקנים" לר' מנחם מנדל אוירבך. כן כתב ר' יוסף תאומים בפירושו )פרי מגדים, אשל אברהם, ס"ק ב( על פי "עטרת זקנים" )הנ"ל( ועל פי ספר "מאיר נתיב". ר' יוסף תאומים חזר על הכרעתו בסימן ז )שם( תוך ציון פליאתו על כך שבסידור של ר"ז הענא הודפס "בחירק, ואיני יודע למה". ברם, במקום אחר מצטט ר' יוסף תאומים את דברי ר' אליהו בחור ללא הסתייגות )אגרת שניה, ו, בסוף שולחן ערוך השלם, מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ד, עמ' שלט(. רח"מ מרגליות בשערי תשובה מסתייג מדברי בעל "באר היטב" הנ"ל, וכותב שהמנהג הוא לחרוק, ולכן הוא מיישב את הנוסח המקובל, ומסיק: "ולכן אין לשנות ממה שהוא שגור בפי כל לקרות 'א י אפשר' האלף בנקודת חיריק" )ס"ק ב(

24 אוריאל פרנק 336 כפי שרואים הוא מביא דעות שונות, אך איננו מכריע ביניהן. ברם, כיום נראה כי יד החירק על העליונה, וכל הסידורים האשכנזיים בימינו "חורקים" את מילת השלילה: "א י". לא רק את יהודי אשכנז כבשה "א י" חרוקה. מעדויות רבות ונאמנות עולה כי בקרב כל עדות המזרח היה מקובל לבטא "א י" צרויה, ורק בהשפעת יהודי אירופה וספריהם החלו לומר "א י" חרוקה. כך מעיד למשל ראב"ד אלכסנדריה של מצרים, ר' אליהו חזן כי "הנוסח השגור בפי כל בצירי" )שו"ת תעלומות לב, ד, סימן מב(. ברם, נוסף להשפעת המדקדקים ולהשפעת לשון הדיבור, יש גורם נוסף לנטישת "א י" לטובת "א י" בקרב אותן קהילות המבטאות צירי כמו 74 חירק, ובפיהם גם מילת השלילה "א ין" נשמעת כמו "א ין". זוהי הסיבה לכך שבסידורים רבים בנוסח יהודי צפון אפריקה ניקדו "א י". עם התקבצותנו יחד מארבע כנפות לארצנו, מתגבר ומתחזק תהליך התפשטות "א י" החרוקה. רוב סידורי נוסח עדות המזרח עדיין אוחזים 75 במנהג הקריאה של אבותיהם, "א י" צרויה, אך יש לשער כי לשון הדיבור תמשיך להעלים מסורת עתיקה זו, ומי יודע אם בעוד דור או שנים יימצאו עשרה אנשים אשר ימשיכו לדבוק ב"א י" הצרויה והדחויה. פרק ג: סוגיות במערכת הפוע ל שימוש בצורות עתיד לשם ציווי רבים מורים לתלמידיהם כי צורת הציווי כשמה כן היא: נועדה להורות על ציווי ופקודה, בניגוד לצורת העתיד המורה על תיאור מה שיקרה בעתיד. במבטא זה המילים "א י" ו"א י" )על שלל משמעויותיהם( הן הומונימיות, וכך גם "א ין" ו"א ין" )הערת פרופ' משה בר אשר(. "א י אפשר", ו"א י אתה יכול" נמצא למשל בסידורי רינת ישראל )תשל"ו(, קול אליהו )תשס"ב(, עוד יוסף חי )תשס"ז(, תכלאל כנסת הגדולה השלם )תשס"ח(. בתשובתו בעניין זה מביא הגר"ע יוסף את שתי הדעות, טענותיהם והוכחותיהם, ומסקנתו ניטרלית: "נראה שאין הכרע בדבר, ודעבד כמר עבד" )שו"ת יביע אומר, ח"ח, או"ח, סימן יא, א(, אף שמנהגו האישי בצירי

25 337 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים הללו פוסלים את סגנון הדיבור הרווח "ת ג יד", "ת אמ ר", "ת שמ ע", "ת ק ח", ו"ת ל ך", ומחייבים דווקא צורות ציווי: "ה ג ד", "א מו ר","שמ ע", "ק ח ו ל ך". מורים אלה מתעלמים מהמצוי במקורות. מצוות רבות בתורה מנוסחות בלשון עתיד )"ת שב ית ו שא ר מ ב ת יכ ם", שמות יב, טו; "ב ס כ ת ת שב ו ש בע ת י מ ים", ויקרא כג, מב(, וכך גם בקשות שונות בתפילת העמידה )כגון 76 "ת כנ יע " ב"ברכת המינים" ו"ת ש כו ן" בברכת "בנין ירושלים"(. את לשון התורה )בראשית יז, ט( "וא ת ה א ת בר ית י ת שמ ר", מתרגם" רש"י: "ואתה הוי זהיר לשמרו". לפעמים מוצאים אף באותו משפט צורות ציווי וצורות 77 עתיד לסירוגין, וכולן לדבר אחד נתכוונו: בקשות! לא הגדת עתידות. גם תופעה זו זכתה לדיון אצל אבינרי )תשכ"ה, עמ' 263(. לדעתו, שימוש בצורות עתיד לשם ציווי נובע מתוך ההקבלה לציווי בשלילה: "אל 78 תלך". הוא מראה כיצד תופעה זו המשיכה בלשון חז"ל, ונעשתה נפוצה מאוד בלשון הדיבור בימינו. למען הבהרת המשמעות ממליץ אבינרי להימנע מהפרזה במנהג זה, וכן להוסיף "נ א" לצורות עתיד המשמשות לבקשה, כגון התביעה או הבקשה: "יוכפל נא שכר הלימוד" לעומת "יוכפל שכר הלימוד" היכול להתפרש גם כלשון עתיד. חשוב אפוא להסביר את ההבדל שבין "ציווי" אמ תי )"מודוס הציווי"( שאפשר לבטאו גם בצורת עתיד, לבין הצורה הדקדוקית הנקראת "ציווי" )שהיא אחת מהאפשרויות לנסח ציווי, משאלה או בקשה(. לדעתי, אין להתעקש על כך שבדיבורם ובכתיבתם של תלמידינו הם ישתמשו לשם ויש לחקור אחר הטעם והסיבה לשינוי הסגנון בכל מקום, ואכמ"ל. למשל, בנוסח ברכת "המפיל חבלי שינה" וברכת "המעביר חבלי שינה", כמובא בבבלי )ברכות ס, ע"ב(: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה... ויהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך, ואל תביאני לא לידי חטא". אגב, גם תופעה זו סיפקה למגיהי הסידור הזדמנות לשלוח יד ולתקן נוסח "הלוקה בחוסר עקביות", כגון בנוסח הסליחות: "תביאנו אל הר קדשך, ושמחנו בבית תפלתך" "תוקן" ל"ה ביאנו" )סדר עבודת ישראל, עמ' 237(. הוא מונה כמה דוגמות מלשון התלמודים, למשל: "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי... אמרי ליה הכי: עולמך ת ראה בחייך" )בבלי, ברכות יז, ע"א(

26 אוריאל פרנק 332 ציווי רק בצורות "ציווי". אדרבה! כדאי להעמידם על שתי האפשרויות, כמודגם לעיל מלשון מקורותינו. התנועה הסופית של צורות ציווי בבנין הפעיל בעניין זה כתב אבינרי )תשכ"ה( כך: נשאלתי המותר לומר 'ה צב יע!' בצווי, במקום 'ה צב ע!' צורות ממין זה שגורות לרוב בפי הילדים: 'ה ב יט!' 'ה ג יד!'... במקום ה ב ט! ה ג ד! וכו'. אין 79 טעם להצדיק את הצורה המשובשת בפי הילדים, שהמירו את הצירה בחיריק, ויש לשקוד על השגרת הצורה הנכונה )עמ' 222(. ברם, בהמשך הוא מציג עמדה מורכבת יותר ונחרצת פחות: דוגמאות של סטיה מהצורה הדקדוקית של הצווי בבנין הפעיל מצויות כבר במקרא: 'א ל נק מו ת הו פ יע!' )תהלים צד, א( 'ה ב יא ע ל יה ם יו ם ר ע ה, ומ שנ ה ש ב רו ן ש בר ם!' )ירמיהו יז, יח(... בספר הר קמה מביא ריב"ג שהצווי מבנין הפעיל הוא ה פע יל, 'ורובו יבוא: ה פע ל בלא יוד... במקרים בודדים בלבד נוכל לפעמים להתיר את הצווי בחירק וביוד... אעפ"כ, מי שיקפיד... תבוא עליו ברכה )שם(. בין שאר הוכחותיו להצדקה מסוימת של הקלה זו הוא מביא את לשון התוספת ליום שבת בברכת המזון: " וב רצו נ ך ה נ י ח ל נ ו". ברם, יש להעיר כי נוסח זה הוא אמנם המקובל יותר בפי יהודי אשכנז ובסידוריהם ובמחזוריהם בימינו, אך יש מקורות איתנים לנוסח "הנח לנו". הצורה 80 ה"תקנית", וכך נוהגים עד היום יהודי תימן ויהודי איטליה. הצירי שבצורות "ה ב ט" ו"ה ג ד" )או הפתח שבצורה "ה צב ע"(. "הניח" מופיע למשל ב"מחזור ויטרי" )סימן פג(, ואילו "הנח" מופיע למשל ב"סדר רב עמרם גאון" )שחרית של שבת, ד"ה "וצריך להזכיר": "ומזכיר בשבת: הנח לנו כי אתה אבינו"(, וכך הודפס גם במשנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות פ"ב ה"ה, אך בכתבי יד )על פי הערת הר"י קאפח על אתר( נעדר משפט זה )וכך גם נעדר הוא מסידורי עדות המזרח בימינו(. בסידור "כנסת הגדולה" )עמ' 227( הנוסח הוא: "ב רצו נ ך ה נ ח ל נ ו אב ינ ו", וב"סידור תפילה איטאליאני" )עמ' 372(: " כ רצו נ ך ה נ ח ל נ ו ה' א הינו ו אל תה א צ ר ה ור ע ב וי גו ן ו א נ ח ה ביו ם מנ וח ת נ ו, ' כ י אמ ר ד ו יד ה נ יח ה' א לה י י שר א ל לע מו, ו י ש כ ן ב יר וש ל ם ע ד לעו ל ם )דה"א כג, כה( ונאמר..." 79 80

27 333 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים לפני כמאתיים שנה התנהל ויכוח דקדקני סביב נוסח זה: בסידור ר' עזריאל ור' אליה בנו )וילנה, ה'תס"ד 2702( הודפס "ה נ ח", וכנגדם טען 81 ר' זלמן הענא )בספר השגותיו "שערי תפילה", יעסניץ, ה'תפ 2730 ( ששורש "ה נ ח" הוא ינ"ח ומשמעותו "עזיבה", וכאן הואיל ומתבקשת לשון 82 "מנוחה", יש לדעתו לומר "ה נ יח" ששורשו נו"ח. התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"י השיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים שהתחדשה בדקדוק הלשון העברית על ידי יהודה אבן חיוג' לפני כאלף שנה, מסייעת לנו להבין את פשר הנטיות השונות של פעלים שלמ"ד הפ ע ל )=העיצור השלישי של השורש( הוא אל"ף )גזרת ל"א( או ה"א יו"ד )גזרת ל"י(: מי שיקפיד להבחין בין הגזרות, עליו לשיר בפיוט "בר יוחאי": "אור 83 מ פ לא רום מעלה" )לא: *מ פ לא(, ולבקש לאכול "פ לפ ל ממ לא" )לא: *ממ ל א(, כי אם לא הוא עלול להיות "מד כא" )ישעיה נג, ה, ולא: *מד כ א(. כך נוהגים רוב הפעלים מגזרת ל"א, הנוטים במקרא על דרך גזרת השלמים. ואילו בגזרת ל"י יש הבחנה בין סיומת קמוצה בעבר )ה תק שה, סימן שב; בתוך: לוח ארש, עמ' רפז. איני יודע מדוע לא הציע רז"ה לומר "ה נ ח ל נ ו", כמנוקד בסידורי תימן ואיטליה הנ"ל. אגב, ויכוח דומה החל מאות שנים קודם לכן בענין ברכת "לה נ יח" / "לה נ יח תפלין". כאן וכאן יש סוברים שאין בידול סמנטי בין הצורות, וגם שורש ינ"ח משמש למנוחה. ראו לוח ארש, עמ' רפז, הערה 323, ועמ' שעח שעט. פיוט זה שחובר בידי ר' שמעון אבן לביא, מחכמי לוב, מושר לא רק בהילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, אלא גם בלילי שבתות אצל עדות המזרח )לא רק בתקופת העומר(. הוא מודפס בחלק מהסידורים האשכנזיים לאחר ספירת העומר ומנוקד בד"כ לפי הדקדוק, מ פ לא. בסידורי עדות המזרח הוא מופיע ליד קידוש ליל שבת, ומנוקד בדרך כלל מ פ לא. כך מנוקד אפילו ב"הסידור המדויק איש מצליח" ובסידור "רינת ישראל" )מהדורה שנייה, תשמ"ב(, שנוטים להיצמד לכללי הדקדוק )המקראי(. ברם, במהדורה הראשונה של "רינת ישראל" )תשל"ו( נוקד מ פ לא )וצ"ע למה שינו(, וכך מודפס גם בסידור "קול אליהו". ידידי, ר' אשר מימון, מסר לי כי יהודי תוניסיה אומרים כאן "מ פ לא"

28 אוריאל פרנק נ ר אה(, לבין סיומת סגולה בעתיד )י תע לה, י ר אה( ובהווה ליחיד )מ תק שה, נ ר אה(. לפיכך יש לגרוס במשנה )יבמות ג, ה( "אח מ פ נה" )לא: *מ פ נה(, 85 וכן "לא יס לה" )לא: *י ס לה(. ברם, כבר בלשון המקרא מתחזים לפעמים השורשים דכ"א, מל"א 86 ופל"א הנ"ל לשורשי ל"י. כיוצא באלו מצויות בלשון המקרא דוגמות 87 נוספות של חילופים בין גזרת ל"א ול"י. בלשון חז"ל החילופים רבים מספו ר, כגון "מצינו" )תמורת "מצאנו"( ו"קורין" )תמורת "קוראין"(. האם נתעלם מהחריגים ונל מ ד לשוננו לדב ר רק לפי הכללים, כנ"ל, ונמח ה )לא: *נמח ה( ונבע ר מפינו כל סטייה? לנקבה יש שתי סיומות: "- ה" או "-ת", כגון "מ וצ את" )בראשית לח, כה(, כגון שם הפרק השביעי של מסכת בבא קמא: "מר ב ה" וכגון קו ר אה, קו ר ית וקו ר ה, ממ ל את וממ ל אה, מ תפ נ ה ומ תפ נ ית, מ קר י אה ונ ה נ ית. ראו חרוזי הגר"ע יוסף, שו"ת יביע אומר, ח"ח, אה"ע, יד )הניקוד שלי אפ"ר(: "לכבוד ידידי וחביבי, חמדת לבבי, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים. טובינא דחכימ י, מרגניתא דלית ל ה טימ י, הרופא הדגול והמעול ה, בפז לא יסו לה, חכים יתקר י, ורבי יתקר י". אך השוו לתשובתו בח"א, או"ח, יא: "כבוד מו"ר הרב הגאון המופלא, וכבוד ה' מלא, בכתם פז לא יסולה, כקש"ת מהר"ר עזרא עטייה". שורש דכ"א ראו דברים כג, ב: "פצ וע ד כ א" או "ד כ ה"; איוב יט, ב; תהלים נא, י; ושם פט, יא. שורש מל"א ראו יחזקאל כח, טז: "מ ל ו" במקום "מלאו"; ושם, מא, ח: "מלו ה ק נ ה" במקום "מלו א"; איוב לב, יח: "מ ל ת י מ ל ים" במקום "מלאתי" )אולי בהשפעת "מ ל ים"(; ושם, ח, כא: "ע ד ימ ל ה שחו ק פ י ך" במקום "ימ ל א" )בבניין פ ע ל, לעומת " אז י מ ל א שחו ק פ ינ ו", תהלים קכו, ב בבניין נפעל(. שורש פל"א ראו תהלים קלט, יד: "נו ר או ת נ פל ית י נ פל א ים מ ע ש י ך", רש"י לשמות לד, י: "א ע ש ה נ פל או ת לשון 'ונ פל ינ ו' )שמות לג, טז("; רבי אברהם אבן עזרא לבמדבר טו, ג: "לפ ל א לפר ש, וכן 'וה פל ה ה'' )שמות ט, ד(, ואם הוא בה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות". ועיינו עוד בנוסחאות המשנה "לא יפלה" )שבת א, ג(. ראו רד"ק בראשית מט, א )"י קר א"(; מל"ב ב, כא )"ר פ את י"(; ירמיהו נא, ט )"ר פ אנ ו"; ובבבלי, סנהדרין צו, ע"ב, מובא: "רפינו"(; רש"י לתהלים ס, ד )"רפ ה"(; אבן עזרא לתהלים ד, ז; ושם, קיט, קיז, על הצורה החריגה "וא שע ה"; רש"ר הירש לבראשית כ, ו )"מ ח טו "(. וראו דרשת תנא דבי רבי ישמעאל על "ו לא ת ט מא ו ב ה ם ונ טמ ת ם ב ם" )ויקרא יא, מג(: "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" )בבלי, יומא לט, ע"א( ואבן עזרא על אתר, המפנה ל"נ טמ ינ ו בע ינ יכ ם" )איוב יח, ג; ועיינו שם במפרשים(

29 202 חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים דוגמה ל"תיקון" כזה נראה מן הקורות את לשונו של אליהו הנביא: " כ ד ה ק מ ח לא ת כ לה וצ פ ח ת ה ש מ ן לא ת ח סר" )מל"א יז, יד(. רד"ק על אתר 88 מעיר: " לא ת כל ה נכתב בה"א, ונ קודו כבעל אלף, וענינו לשון כליון וחסרון כבעלי הה"א". והנה במקרה זה "תוקנה" הצורה "ת כל ה" )החריגה( לצורה "ת כל ה" )הסדירה( בשירתה של נעמי שמר )בביצוע להקת פיקוד צפון(: אני קורא בספר מלכים, בפרק השבעה עשר אני קורא על איש האלוהים, אשר אמר כד הקמח לא תכל ה, וצפחת השמן לא תחסר 89 עד אשר יבוא מטר על פני האדמה" על כך יש לקבול "אל נא תעקרו נטוע!" כנ"ל. מי היה מעלה בדעתו כי יום יבוא ומישהו יהין לשלוח יד בניקוד הפסוק ולתקנו בהתאם ל"כלל הדקדוקי". אך כששיר זה משתגר בלשון, עלולים מבלי דעת לקרוא בתנ"ך " לא ת כל ה"! גם כאן עולה השאלה איזה משקל יש לצורות יחידאיות בקביעת התקן. האם למשל בברכת "קדושת השם" שבתפלות הימים הנוראים חייבים לומר 90 בניקוד הרגיל "וכל הרשעה כעשן תכל ה", או אפשר להצדיק את הנוסח 91 "כעשן תכל ה"? כלומר, הניקוד בקמץ מתאים לגזרת ל"א, כמו: "א ת ה ה' לא ת כל א ר ח מ י ך מ מ נ י" )תהלים מ, יב(. יש לציין את הערת המסורה הגדולה כאן המציינת שלוש מילים דומות: "ג': ב' כתיב ה' )השני בתהלים קיט, צו(, וחד כתיב א' )שם מ, יב(". והשוו לדברי אבן עזרא )הושע ו, ט( על הצורות הייחודיות " וכח כי" ו"לכ לא" )דניאל ט, כד(, והשוו ל"לכ לה" )דה"ב כד, י; לא, א(. אגב, יושם לב לשינוי נוסף כאן, כנראה מטעמי חריזה: לעומת סיום הפסוק הנ"ל )"ע ד יו ם ת ת )כתיב: תתן( ה' ג ש ם ע ל פנ י ה א ד מ ה"( ח ברה לכאן המשוררת את לשון הכתוב בפרק הבא )יח, א( "וא תנ ה מ ט ר ע ל פנ י ה אד מ ה". כך סבור הרב דויד יצחקי המסכם את דעת הפוסקים האחרונים )החיד"א, הרב יעב"ץ ור"מ דיסלדארף( בלשון זו: "לשון הפסוק בתפלה כשאינו ציטוט )כלומר, שאין מתכוונים ללשון הפסוק ממש(... אינו חייב להיות כמותו בכל פרטיו בלי סטיה, וכל שכן ביטוי הנמצא בפסוק ונאמר בתפלותינו דרך צחות שאינו מתכוין ללשון הפסוק

30 אוריאל פרנק 203 נראה לי שהכל נהיה בדברו בניגוד להקפדה על צורת ההווה "נ רא ה" במקום "נ ר אה" )כפי כללי הדקדוק המקראי(, מתועדים כמה וכמה פעלים בגזרת ל"י המתנהגים כגזרת ל"א, והם מנוקדים גם בזמן הווה, כמו בזמן עבר, בקמץ )כמו נ לו ה, נ קנ ה, נ א פ ה( ולא בסגול, הן במסורת לשון המקרא )הטברנית והבבלית( והן 92 במסורת לשון חכמים המזרחית. על כן, הביטוי הנפוץ "נ ר אה לי" בעברית המדוברת היום, אין להחשיבו שיבוש, גם אם כוונתו לזמן הווה ולא לעבר. כיוצא בדבר, יש המדקדקים לברך בנוסח "ש ה כל נ הי ה ב דב רו " כדי לבטא באופן חד משמעי את כוונתם, שבברכה זו מודים אנו שהכל נהיה בדבר ה' כל הזמן, ולא רק בעבר. לכן מדייקים לומר היו"ד בסגול, כפי 93 הניקוד המקראי של פועל זה בזמן הווה )שכל הזמנים כלולים בו(. ואולם, מנהג רוב ישראל )וכן מודפס ברוב הסידורים( בימינו לומר "נ הי ה ב דב רו ", וקרוב לוודאי שזוהי הקריאה המקורית שהייתה שגורה בפי כלל, וכן מילה הנמצאת במקרא דרך זרות, אינה מחייבת לומר כן בתפלותינו" )לוח ארש, עמ' 23(. ובהערה 232 שם כותב: "כגון 'וכל הרשעה כולה כעשן תכל ה', יש לנקד הלמ"ד בסגו"ל אע"פ שבמקרא נמצא בקמ"ץ דרך זרות". וכיו"ב כתב )שם, עמ' תס( בשם החיד"א שאין לחוש לניקוד הפסוק המנוקד לטעם הנסתר. כך כותב רא"מ פיורקא: "ת כל ה בקמץ, וראוי להיות בסגל, וכן וא שע ה בח ק י ך, ועפי"ז יש לקי ם הגרסא בתפלת ר"ה וכל הרשעה כעשן תכל ה" )דרך הק דש, מלכים, שם(. ייתכן שנוסח התפילה "כעשן תכל ה" בקמץ נועד לחרוז עם "וכל הרשע ה" שלפניו, ובדומה לכתוב במלכים שגם בו ייתכן שהחריזה היא הגורם להידמות לגזרת ל"א. כך כתב שם ר' יהודה קיל )תשמ"ט, עמ' שנח, הערה 22 ב(: "אפשר שנקמצה הלמ"ד של ת כל ה כדי לזווגה עם ת חס ר". בניגוד למסורת לשון חכמים המערבית, המשמרת את ההבחנה בין הזמנים הרגילה בלשון המקרא )מפי מורי, פרופ' משה בר אשר; ראו בר אשר, תשס"ט, ב, עמ'.) כן כתב ר' חנוך ה נדיל )נפטר בשנת ה'שע"א 2622(, בעל חידושי "חכמת מנוח" )בבלי, ברכות לח, ע"א(. דבריו הובאו במגן אברהם )או"ח, סימן רד, ס"ק יד; אך ייתכן שמסקנת המג"א בסימן קסז, ס"ק ח אינה כן( ואומצו על ידי כמה מגדולי האחרונים האשכנזים )שו"ת מעיל צדקה, סימן מב; הנהגות הגר"א מעשה רב, עו; ע רו ך הש לחן, או"ח, קסז, ז ח(.